בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

 "בגיר" פירושו – אדם בגיל שמונה עשרה ומעלה או אדם נשוי אף אם לא מלאו לו שמונה עשרה שנה (חוק האזרחות, תשי"ב-1952; תיקון מס' 4, תש"ם-1980)

המשחקים האולימפיים הראשונים שוחקו בשנת 1896 באתונה, יוון. הם נמשכו 9 ימים, והשתתפו בהם 241 ספורטאים (כולם גברים) ב43 תחרויות ב9 ענפי ספורט שונים. להגיד שנקבעו בהם שיאים אולימפיים יהיה מגוחך, מאחר וכל תוצאה היתה שיא אולימפי עד למשחקים הבאים שנערכו בשנת 1900 בפריז, אך באותם משחקים נרשם שיא אחד שלא נשבר עד היום, וככל הנראה לא יישבר לעולם. בתחרויות התעמלות הקרקע, השתתף במקצה המקבילים לקבוצות אתלט בשם דמיטריוס לונדראס, שיחד עם חבריו למועדון ה״אתניקוס גימנסתיקוס סילוגוס״ (לא היו אז נבחרות) זכה במקום השלישי בהתעמלות קרקע (לא חולקו אז מדליות מעבר למדליית כסף למקום הראשון). עד כמה שמקום שלישי באולימפידה הראשונה בהסטוריה הוא הישג מרשים, לא זה השיא שהציב דמיטריוס לונדראס, אלא עצם השתתפותו בתחרות. לונדראס נולד בשמיני לספטמבר 1885, וברגע השתתפותו בתחרות היה בן 10 שנים ו218 יום. המתחרה הצעיר ביותר באולימפידה אי פעם. שיא שלא נשבר עד היום, אלא שכמו שהאמריקנים אומרים Not for lack of trying.

למעשה ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים מלאה וגדושה בילדים משל היתה מפעל ייצור חולצות בבנגלה דש. ב1920 זכה נילס סקוגלונד השוודי במקום השני בתחרות הקפיצה למים כשהיה בן 14 שנה ו11 יום, וב1960 זכה קלאוס זרטה הגרמני במדליית הזהב בתחרות חתירה כשהזוכה היחיד הצעיר ביותר הוא קוסו קיטאמורה, יפני שב1932 הגיע ראשון בשחייה חופשית ל1500 מ׳ כשהוא אך בן 14 שנה ו309 יום. בנשים המצב גרוע יותר, והזוכות הצעירות ביותר במדליה כלשהיא הן לואיג׳יאנה ג׳יאבוטי, 11 שנה ו301 יום, אינס ורססי (12 שנה ו99 יום) וקרלה מרניוני (12 שנה ו269 יום) שזכו במדלית הכסף ב1928 בתחרות הקרב-רב בהתעמלות קרקע, כשהזוכה היחידה הצעירה ביותר היא אינגה סורנסן הדנית, 12 שנה ו24 יום שזכתה במדליית הארד בשחיית 200 חזה ב1936. הזוכות הצעירות ביותר בזהב הן דונה אליזבת׳ דה וורונה האמריקנית שזכתה במשחק 4X100 שליחים חופשי ב1960, 13 שנה ו129 יום, ומרג׳ורי גסטרינג, ארה״ב, קפיצה למים מ3 מטר, ב1936, בגיל 13 שנה ו268 יום.

ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה

בעוד שאין הגבלה על הגיל המקסימלי בו אתלט יכול, רשאי ואמור להתחרות בו, הרי שבענפים רבים קיימת הגבלה על הגיל המינימלי. הNFL, ליגת הפוטבול, מגבילה את גיל השחקנים שלה לשלוש שנים לאחר שסיימו תיכון (בפועל 20-21). בNBA הגבלת הגיל היא 19, ובNHL 18. ליגת הבייסבול, הMLB, מציבה אף היא רף תחתון של גיל 18 לשחקנים אמריקניים, ו17 לשחקנים מחוץ לארה״ב. במשחקים האולימפיים אין הגבלת גיל, וכל ענף רשאי לקבוע את הנוהלים שלו. למשל, התאחדות ההתעמלות העולמית קבעה את גיל המינימום ל16, וכך מנעה הופעות עתידיות של ילדות בנות 12 ו13 בתחרויות אתלטיקה ובאולימפיאדה. בטניס, הגבלת הגיל היא שונה, גיל המינימום עומד על 14, אולם עד גיל 16 (17 לנשים), מוטלת על הטניסאים מגבלת השתתפות בתחרויות בוגרים, והם יכולים להשתתף במספר מוגבל של טורנירי בוגרים לפי גילם וסך הפרסים בטורניר. אם כי במקרה של הצטיינות יתרה ניתן להגדיל את כמות הטורנירים שטניסאי צעיר יכול להשתתף בו, זה עדיין לא מתקרב לכמות הטורנירים שמשתתף בהם טניסאי בוגר.

להגבלות הגיל יש מספר סיבות, חלקן ידוע ומוכר, וחלקן פחות מתוקשר. עד סביבות גיל 18 הגוף האנושי מצוי בתנופת התפתחות מסיבית, מערכות שלמות בגוף נבנות ומבשילות במהלך שני העשורים הראשונים לחיי האדם. העומס הממוקד שמתבקש מאימוני כושר מפרכים וההתמקצעות חסרת הפשרות הדרושה מאתלט עלולה לפגוע בתהליך הגדילה הטבעי של הגוף וליצור בעיות עתידיות. אמנם הגוף המתפתח מסוגל להתגבר מהר יותר על פציעות ושברים, אולם בשל תהליך ההתפתחות, פציעה או פגיעה בחלקים בגוף שמצויים בתהליך בניה עלול לפגוע בהם וליצור פגמים בהתפתחות הטבעית של הגוף. מעבר לכך הגוף המתפתח זקוק לאיזון רב בכל המערכות בגוף, והדגש על פיתוח שרירים מסויימים על חשבון אחרים במהלך משטר האימונים עלול לפגוע באיזון הזה. אימון גופני בנוי על תהליך של הרס ובניה, המאמץ הפיזי מייצר קרעים מיקרוסקופיים בתאי השריר, והגוף מתעל משאבים בכמות גבוהה לבנותם מחדש ובדרך זו נבנה הכושר הגופני העילי שדרוש לספורט תחרותי ברמה גבוהה. בתהליך ההתבגרות, תיעול המשאבים הזה בא על חשבון ההתפתחות של מערכות אחרות בגוף, בעיקר אלה המתפתחות בתהליך ההתבגרות המינית. לבסוף, הגוף המתבגר מייצר הורמונים בכמות גבוהה במטרה לאפשר לעצמו להתפתח ליצור המסוגל להתרבות, האופי של ספורט תחרותי מרמת האימון ועד לתחרות עצמה גורם לגוף לייצר יותר מההורמונים הדרושים לאתלט להצליח בתחרות על חשבון אלה הדרושים לו להתפתחות מינית בריאה (במיוחד בנשים). לכך ניתן להוסיף את התזונה שנועדה לבניית מסת שריר וחיזוק המערכות שמצויות תחת עומס רב שבאה על חשבון תזונה שדרושה לגוף לשם ההתפתחות הלא ספורטיבית שלו.

ילד, של מי אתה?

היום אנחנו מצויים בעיצומו של תהליך ששם דגש פחות על תחרותיות והישגיות ויותר על הכללה והשתתפות. עם כל הבדיחות (המוצדקות בחלקן), צריך לזכור שהתהליך הזה בא בעקבות לקחים שנלמדו מדורות קודמים. האווירה של תחרותיות בקרב ילדים, שבה אחד או קבוצה שווים יותר וכל השאר נחותים מהם לא ממש יוצרת מקום בריא להתפתחות של ילדים. ישנה בעיה אינהרנטית בעידוד הצורך של ילדים להלחם על המקום שלהם בחברה, במיוחד במסגרות שבהן אין מסביבם תמיכה מבוגרת שמווסתת את האגרסיות של ילדים שעולמם המוסרי והחברתי טרם נבנה כיאות. היחס בין גורמי החינוך (מורים, גננות) לילדים במערכת חינוכית מודרנית יוצר מצב בו אין לגורם החינוכי יכולת להתערב בכל אינטראקציה בין הילדים ולפתור אותה באופן שלא יפגע באף אחד מהצדדים הללו. בסיטואציה הזו, עידוד תחרותיות ודרבונה עלול לגרום לפגיעה, בין אם פיזית או נפשית בילדים. בנוסף, המודעות היום לבעיות התפתחותיות היא הרבה יותר רחבה מאשר פעם. ילדים שפעם נחשבו למפריענים, עצלנים, בכיינים ושאר תארים מאובחנים היום כסובלים מהפרעות התפתחותיות, זמניות או קבועות, ועם האבחון גם ניתן לטפל בבעיות הללו ולהתאים להן את המסגרת החינוכית המתאימה.

מסגרת תחרותית, וחשוב לציין שהדגש פה הוא על תחרות מקצועית, כלומר לא שילוב של ילדים במסגרות ספורטיביות שכוללות תחרות, אישית או קבוצתית, אלא הפיכתם לספורטאים שמתחרים כדרך חיים, ומתפרנסים מהתחרות, פוגמת בכל הניואנסים שפירטתי לעיל. הראיה החד-ממדית של האתלט כיצור שמטרתו אחת: להביא את עצמו למקסימום יכולת במטרה להביס את יריביו, בין באופן ישיר, כמו בטניס, באופן בו הוא מתעלה עליהם, כמו בתחרות אתלטיקה או התעמלות, או באופן קבוצתי, כחלק מקבוצה או נבחרת, יוצרת עיוות של תמונת העולם של הילד בדיוק בנקודות שבהן תמונת העולם שלו עדיין אינה שלמה ובמובנים רבים תלויה באוויר. המתבגר עובר תהליך שבו גבולות העולם המוכר, עולם הילדות, נהרסים במטרה שהוא יוכל לבנות מסביבו את הגבולות והזהות שישרתו אותו בצאתו לעולם המבוגרים. הרבה ממה שמכונה ״מרד הנעורים״ סובב סביב הצורך הזה של המתבגר לבחון מחדש את הכללים והחוקים והנורמות שהכתיבו את חייו עד לרגע זה ולהגדירן מחדש, והפעם באופן עצמאי. לקיחת המתבגר הזה והפיכתו לספורטאי מקצועי פוגמת באופן אכזרי בתהליך הגדילה הטבעי שלו. הצורך להפוך נער או נערה לספורטאי שרואה למול עיניו רק את היעד עלול ליצור אצל הנער חוסר איזון מנטלי לא פחות מסוכן לו מהסכנה הפיזית שהאימונים והתחרויות עלולים לגרום לו.

ילד מזדקן, ילד מתקלקל, לומד את הפרנציפ רק אחרי שהוא נופל

כמובן שלא כולם סובלים, ולא כולם הופכים למבוגרים בעיתיים. נדיה קומאנץ׳ מתארת את ילדותה ונעוריה כטובים, ועם כל הקושי שעברה באימונים המפרכים ברומניה, היא מוקירה תודה לכל הדלתות שההצלחה שלה באולימפיאדה פתחה לה מאז. אבל קומאנץ׳ היא היוצא מהכלל. כמו שלא כל חברותיה לנבחרת, או רוב מתעמלות הקרקע בהיסטוריה ניחנו ביכולות המדהימות שלה, כך גם לא כולן ניחנו בחוסן המנטלי שאפשר לה להתעלות ולהפוך לאדם נורמטיבי לאחר שחדלה מלהיות מתעמלת. אלה שלא ניחנו בחוסן המנטלי הזה, או גרוע מכך, לא יצאו מהסיפור טוב. ובסופו של דבר הרי אין ממש צורך לשלוח ילדים לתחרויות אולימפיות, או בכלל. נכון שאם הנבחרת של מדינה מסויימת בנויה מילדות, זה יתן לאותה נבחרת יתרון בענפים שדורשים מהילדות ללכת על קורה שעוביה 10 ס״מ. אבל הפתרון פשוט, הגבלת גיל המתחרות ל16, ואולי אפילו 18, תמנע חוסר תחרותיות ותאפשר לכולם לשלוח נבחרת שפויה ונורמלית, ולא קרקס פרעושים אנושי. נכון שלמנוע מטניסאיות בנות 13 להתחרות כמו אלה בנות ה17 פוגע ביכולתן להשיג הישגים שיביאו להן כסף ותהילה. אלא שבפועל מי שייפגע מכך הן לא אותן טניסאיות, אתלטיות או מתעמלות אלא הסוכנים, ההורים והמאמנים שלהם, שכן האתלטים עצמם יוכלו ״להשלים״ את הפספוס תוך כשנתיים שלוש. אולי אין לאף ענף ספורט את הזכות למנוע ממי שיכול ללכת לצבא, או להצביע בבחירות, את הזכות להרוויח כסף ״כמו גדול״ מספורט, אבל אין לאף ענף ספורט את הזכות לקחת ילדים בני 13 ו14 ולזרוק אותם לעולם שזר להם ועלול לפגוע בהם לכל החיים.

מספר חזק: פייתון מאנינג

עוד שבוע, עוד קוורטרבק. ושוב מתחיל הדיון, מי הכי טוב, מי הכי הכי מכולם. אז דבר ראשון, בריידי, אי אפשר להתווכח עם ההישגים והשיאים והמספרים והנתונים. האיש עשה יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה. זהו. את הסיבות המטאפיזיות לכך שבעיני מונטנה הוא אחד הגדולים מכולם כבר שטחתי בטור קודם, והנה מגיע הבא בתור. הנה מגיע פייתון מאנינג וטענתו לכתר ה״טוב מכולם״ היא די דבילית, האמת. הסיבה שיש לכלול את פייתון מאנינג בדיון על מיהו הקוורטרבק הטוב בהיסטוריה היא, ואני יודע שזה טיעון קצת קונטרוברסלי, כי הוא הקוורטרבק הטוב בהיסטוריה. הסיבה שהוא צריך להיחשב האדם הכי טוב שאי פעם שיחק בתפקיד קוורטרבק בפוטבול היא כי הוא האדם הכי טוב שאי פעם שיחק בתפקיד קוורטרבק בפוטבול.

עזבו את ההישגים של בריידי. יוגי ברה היה שחקן מצויין, אבל הוא לא גדול השחקנים בבייסבול אי פעם. ברה זכה כשחקן ב10 אליפויות. 3 יותר מבייב רות. 9 יותר מווילי מייז והאנק ארון, ו10 יותר מטד וויליאמס, טיי קוב או בארי בונדס. האבליצ׳ק, ההוא משבוע שעבר? 8 אליפויות. 2 יותר ממייקל ג׳ורדן, 3 יותר מדאנקן, מג׳יק או קובי, 4 יותר מלברון ו5 יותר מבירד. ווין גרצקי, גדול שחקני ההוקי הבלתי מעורער? 4 האליפויות שלו לא ממקמות אותו אפילו בין 50 הראשונים בהיסטוריה. אז נכון שלמאנינג יש ״רק״ שתי אליפויות, אבל זה לא אומר כלום על הכשרון שלו כשחקן. ג׳ורדן היה השחקן הטוב אי פעם גם לפני שזכה בטבעת, מסיבה אחת פשוטה: כי כל מי שראה אותו מיד הבין שמדובר בשחקן הכי טוב שהוא אי פעם ראה, וכי מאז אף שחקן אחר לא הפגין את היכולות האלה. אותו דבר גרצקי, אותו דבר רוג׳ר פדרר, אותו דבר טייגר וודס, אותו דבר כל ספורטאי אחר שאי פעם שיחק ושהיה הכי טוב אי פעם. זה נחמד שהוא גם מבקיע הכי הרבה שערים, או משיג הכי הרבה אליפויות, אבל זה לא רלוונטי לכלום. אפשר להגיד שמאנינג לא השיג תארים כמו בריידי, או לא הפך לname כמו מונטנה, או כל דבר שתגידו, והכל נכון, אבל כשרון לא מודדים בתארים. כשרון מודדים בעיניים, וכל מי שראה את מאנינג יודע שהוא ראה את הכשרון הכי טהור ששיחק בעמדה הזו. הוא ראה שחקן שכאילו נולד לתפקיד הזה וזו כל מהותו עלי אדמות. הוא ראה אדם שיודע להיות קוורטרבק כמו שסינטרה ידע לשיר.

קוורטרבק צריך להיות מסוגל לקרוא את המגרש, לנתח את ההגנה, לזהות את המהלכים שמולו, להוציא את המהלך הכי טוב שהוא יכול במצב הנתון, ואז לבצע אותו, להעביר את הכדור לרץ בנקודה האופטימלית או למסור אותו לשחקן הכי טוב באופן מדוייק שינחת לו בידיים בזמן שהוא רץ עם הגב למוסר. וכל זה צריך לקרות בזמן שכל המשחק זז לך מול העיניים במהירות וההגנה של היריב שועטת אליך בנסיון לקבור אותך חי, או לא חי, מה שהולך. אף אחד לא עשה את זה יותר טוב ממאנינג. אף אחד לא קרא הגנות ומהלכים טוב יותר ממנו, ואף אחד לא זרק יותר טוב ממנו. הוא השיג יותר יארדים במסירה, ויותר טאצ׳דאונים מכולם חוץ מבריידי, רק בפחות משחקים מבריידי, ולא בניו אינגלנד פטריוטס, אלא באינדיאנפוליס קולטס. אבל שוב, עזבו מספרים. תסתכלו על הבחור. השחקן היחיד בעשורים האחרונים שהמאמן שלו לא הכתיב לו מהלכים באוזניה כי אף מאמן לא היה יכול לקרוא את המשחק כמו מאנינג. נכון ששחקנים כמו פארב ומרינו ובריידי יכלו לעשות את זה, אבל לקח להם זמן להגיע לשם. מאנינג קרא את המשחק שלו מהרגע הראשון, ובלי לשלוף את קלף ה״אני טום בריידי ואתה לא תגיד לי מה לעשות״, אלא כי בשביל זה הביאו אותו. כמו שאתה לא מביא את מוצרט כדי שינגן כינור שני, אלא שילחין לך את כל הסימפוניה, ככה אתה מביא את מאנינג, לא כדי להכתיב לו, אלא כדי להציע, ושיבחר, ואז שיבצע. ואת זה, הוא עשה יותר טוב מכל שחקן אחר אי פעם.

לא מבינים מה זה השטויות האלה? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: נה נה נה נה נה נה ניין-טין ניין-טין.